גינה לי חביבה

סרט קטן ומקסים המספר את סיפורה של גינה ציבורית אחת בהאנוי:

האנוי: אלף שנה וחגיגה גדולה אחת

פוסט אורח. גיורא פנחסי, צלם אזרחי מהוד השרון, ארגן לעצמו ולחברים טיול להאנוי לרגל יום הולדתו ולרגל חגיגות ה-1000 לעיר. הנה רשמיו וכמה מהתצלומים המקסימים שלו:

התחלה: ובה אנו נזרקים לסיר השמן רותח

יום הולדתי וחגיגות ה-1000 להאנוי היו כמה מהסיבות לארגון הטיול שלנו לויטנאם. האנוי הייתה בסיס האם ממנו יצאנו ואליו חזרנו. ארבע רוחות השמיים היו המטרה לארבעה טיולים שונים בני 3-4 ימים כל אחד וסיום הטיול, הדובדבן שבקצפת, היה אירועי שנת ה-1000 להאנוי, שנחוג בתאריך מיוחד: 10.10.2010.

כשהגענו לראשונה להאנוי, שבועיים לפני תחילת החגיגות, כבר היינו בטוחים שפספסנו בגדול ושהחגיגות החלו בלעדינו. למעשה, הויטנאמים חוגגים להאנוי את יום הולדתה כבר שנה שלמה, אבל בעיר עצמה נפרשו החגיגות העירוניות על פני עשרת הימים הראשונים של אוקטובר, כשמידי יום מתקיימים עשרות אירועים שונים.

במעבר משדה-התעופה העירה, הרגשתי כמו תפוח-אדמה שאך יצא מן השק וכבר מוצא את עצמו בתוך סיר שמן רותח. מישהו אחר תאר זאת כדמות קטנה מסרט שחור-לבן שנופלת למערבל ענק שמסתובב ובתוכו צבעים, אנשים, אורות, בלונים, צפירות וקטנועים. סוג של "ברוכים הבאים" ויטנאמי שהכניס אותנו להלם לא קטן, אבל אולי דווקא בזכותו צמח חיוך גדול בלב, שמיד עם שובנו לארץ הפך לאהבה וגעגועים.

כבר בכניסה הראשית לעיר אפשר להבחין בקיר פסיפס מדהים שנמשך לאורך קילומטרים רבים, כאשר כל קטע מוקדש לנושא אחר, מעוצב בסגנון קצת אחר, והכל מתחבר יחד בצורה מופלאה גם לחגיגה ולהמולת העיר המתגברת. בתוך האנוי, כל בנייני הממשל נצבעו מחדש, הרחובות מלאו דגלים אדומים, פנסים צבעוניים, סמלי עיר מוארים ופוסטרים ענקיים בכל פינה אשר שיבחו (כנראה) את ויטנאם בכלל ואת האנוי בפרט. על המדרכות הרחבות היו זרועות מאות גינות זמניות שהכילו אלפי עציצים צבעוניים, פרחים בצהוב עז יצרו סיסמאות ברכה מרשימות. את כל זה מישהו גם טרח לנקות ולסדר כל הזמן, כך שבכל שעה וגם אם המוני-אדם סבבו סביבם, נראו הצמחים טריים ורעננים, גם צמחי הפלסטיק שבהם.

הגענו וכאן אנו לומדים כיצד לחצות את הכביש

לא זוכר איך בדיוק הגענו למלון אימפריאל (Imperial) בהאנוי, אי של שלווה ונוחות באמצע העיר, לא זוכר מי ומתי הביא את המזוודות שלנו לחדר, אבל לעולם כנראה לא אשכח את הדקות שבאו אחר כך כשעמדנו המומים בקצה המדרכה, מתים לחצות את הכביש לאגם הואן קים ( Hoam Kiem) המקסים שממול, שלא היה לנו שמץ של מושג איך מתמודדים עם נחיל הקטנועים שזרם לפנינו במהירות ובצפיפות מפחידה. שלושה-ארבעה ואפילו חמישה רוכבים על כל קטנוע. כאילו שלא די בעשן וברעש שהם פולטים, כל נהג גם חייב מידי כמה שניות לוודא שהצופר שלו עדין פועל.


בסופו של דבר, הצלחנו לחצות את הכביש. עובדה שאפילו נשארנו בחיים כדי לספר על כך. התרגלנו די מהר לשיטה של "פשוט ללכת בלי להסתכל, בלי להאט ובלי חלילה לעצור", עד כדי כך שאחרי כמה חציות-כביש כאלה וטרמפ אחד בשלישיה על הקטנוע של ידידנו המקומי פיירו (Piero), מצאנו את עצמנו כועסים על "נהגי שבת" שהגיעו לכבוד יום-ההולדת ממקומות אחרים, שלא הכירו את קוד הנהיגה המיוחד של האנוי.

אנשים באמצע הדרך

להיות תייר זר בהאנוי הייתה חוויה חזקה, במידה רבה בזכות ההרגשה שכולם התאמצו להעניק לך את התחושה שהחגיגה אינה לרגל אלף שנותיה של העיר, אלא לכבודך וכמוך שטרחתם להגיע ממרחקים על מנת לחגוג עם תושבי האנוי. הוצפתי בחיוכים מכל עבר, קצת מבטי סקרנות אבל בעיקר מבטים של תודה והערכה. עשרות פעמים ניגשו אליי (בעיקר צעירים וצעירות) ושאלו אותי באנגלית רצוצה, אבל מלאת גאווה ובטחון, האם אפשר להצטלם איתי ביחד למזכרת מיום-ההולדת.

כך בדיוק נולדו לא מעט פגישות אקראיות ברחוב עם מי שעתידים לככב בכמה מהתמונות ובהרבה מהזכרונות שלנו מהאנוי. אותי תמיד מעניין מי האיש, מה עיסוקו ומהי דעתו. כשיוצא לי להחליף מילים עם מושאי הצילום שלי, אני גם מנסה לרשום שמות וכתובות אימייל בכדי לשלוח אחר-כך ד"ש מישראל.

זמן קצר אחר כך, בפינה אחרת של הרחוב הבחנתי בדמות קטנה בלבן שמובלת בכסא-גלגלים. עיסוקי המסיבי בצילום התנדבותי עבור עמותות שונות מחק כבר מזמן את ההבדל שרבים עדין חשים בין אזרחים "נורמאלים" לבין אזרחים "מוגבלים" והתיישבתי לי על הדשא ליד כסא הגלגלים. את המצלמה הנחתי בצד ולא היה גבול לשמחתי כשהתברר שהאדון בין (Binh) דובר אנגלית לא רעה והוא גם איש שיחה מקסים. לבקשתו המפורשת, צילמתי אותו למזכרת ורק כשקמתי מהדשא לצלמו, ראיתי את עשרות הסקרנים שהקיפו אותנו מכל עבר. הפגישה הקטנה הזו עשתה את בין לכוכב לרגע ואולי מילאה לו את המצברים במעט שמחה וגאווה.

בהמשך פגשתי גם רקדניות יפיפיות שהתארגנו להופעה, "שוחחתי" עם שניים ממפריחי היונים הלבנות (1000 יונים כמובן, שהופרחו בבת אחת מכמה נקודות בעיר) שבלטו בשטח בבגדי אדום-אש מסורתיים של אחד משבטי הצפון, הסתובבתי במרחק-כלום מהמתופפות והנשפנים שהתאמנו במתחם סגור למכובדים ובאחת ההזדמנויות בהן ריאיינו אותי לטלויזיה המקומית (חמש או שש פעמים לפחות) פגשתי את מר יונג (Duong) - צלם רשמי של "אולפני צבא העם" – שמבין כל הצלמים בלט בזכות בגד החום המסורתי, מצלמת הפילם הענקית שאחז בידיו וההבעה הקשוחה, שמאחוריה הסתיר בכישרון את היותו צלם רגיש אבל גם מנוסה מאד.

שעות של חסד

היו ימים בהם הצלחתי לקום ולצאת אל האגם בסביבות שש בבוקר, שם מצאתי האנוי אחרת. שעות שכאלה, שעות של קרירות יחסית ותאורה רכה ומסתורית, הן שעות של חסד לצלמים כמוני, סוג של פרס מיוחד למי שהתחיל את היום עם כולם ליד האגם ולפני שהמולת העיר פורצת ונמשכת לה בלי הפסקה עד קרוב לחצות. בבוקר המוקדם, הרוכלים מגיעים ופורקים את מרכולתם בסמטאות, השוטרים עדין יושבים ומדפדפים בעיתון הבוקר והמוני אדם צועדים במרץ סביב האגם או מולו, עומדים מרוכזים, מותחים את גופם ואפילו נתלים על ענף מעל המים בגמישות שלא-תאמן. בין-לבין מותחים ומעסים לעצמם המתעמלים את אצבעות הרגליים, את המפרקים והירכיים, הצוואר ואפילו את השיער ותנוכי האוזניים.

סוף דבר וברכות

באמת קשה להכניס את הכל במאמר אחד, כך שאשאיר קצת מקום לצילומים ואולי גם קצת חומרים לפעם אחרת. ברכות חמות לך האנוי ליום ההולדת!

ועוד דבר

האנוי היתה רק חלק אחד מתוך טיול מדהים בן שלושה שבועות אשר נתפר בדיוק ע"פ דרישותי לקבוצה קטנה של חברים-צלמים מישראל. כל הסידורים נעשו ישירות ובקלות באמצעות סוכנת-נסיעות מקסימה בשם האי (Hai) מחברת איי אקספלור (iExplore) בהאנוי. במבחן התוצאה, הארגון שלהם היה פשוט מושלם ולא יקר. היה זה טיול מלא חוויות שאני מוכן לעשות שוב מחר בבוקר, ולכן אני חורג ממנהגי גם במתן הקרדיטים הנ"ל. אינני מעורב בחברה בשום צורה עסקית אבל אשמח, ככל שאוכל, לחלוק טיפים וחוויות עם המעוניינים ולספר עוד על הטיול ועל ויטנאם: giora@silver-bullet.co.il

לינקים קשורים:

- לתמונות נוספות של גיורא

- הנוי: אז והיום