משלחת סטודנטים לויטנאם

אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב מזמינה אתכם לקחת חלק במשלחת סטודנטים בינלאומית לויטנאם:

השבוע הבינלאומי בהו-צ'י מין, ויטנאם, יתקיים בין התאריכים 06-17.03.2011. בפרוייקט ישתתפו 16 נציגים ממדינות ברחבי העולם, אליהם יתלוו סטודנטים מקומיים. השבוע מהווה הזדמנות יוצאת דופן להתוודע אל מדינת ויטנאם ואל תרבותה המיוחדת.

תוכנית השבוע הבינלאומי הינה תוכנית שנתית אשר אגודת הסטודנטים של תל אביב לוקחת בה חלק. בכל חודש 2 סטודנטים לוקחים חלק בתוכנית במדינה אחרת בעולם.

במהלך השבוע הבינלאומי זוכים 16 סטודנטים מכל העולם להנות יחד עם סטודנטים מקומיים מיופיה של ויטנאם, לטייל בעיר, לבלות עם סטודנטים מקומיים וסטודנטים מכל העולם, לשמוע הרצאות באוניברסיטה, לבקר בחברות מקומיות, לעבור סדנאות אוכל, להעביר מצגת על ישראל ועוד שלל פעילויות.

היחידה לקשרי חוץ של אגודת הסטודנטים גאה לקחת חלק בתוכנית השבוע הבינלאומי וכמו בכל שנה אחד או שני סטודנטים ברי מזל מאוניברסיטת תל אביב ייבחרו לייצג אותנו בתוכנית.

עלות: כרטיס טיסה + 70$ דמי השתתפות + ויזה (בערך 50$). ביטולי כרטיסי טיסה אינם באחריות אגודת הסטודנטים.

לינה: אצל משפחות מארחות.

* העלות כוללת השתתפות בכל הפעילויות, נסיעות, ארוחות ואירוח.

למידע נוסף לחצו כאן.

גינה לי חביבה

סרט קטן ומקסים המספר את סיפורה של גינה ציבורית אחת בהאנוי:

האנוי: אלף שנה וחגיגה גדולה אחת

פוסט אורח. גיורא פנחסי, צלם אזרחי מהוד השרון, ארגן לעצמו ולחברים טיול להאנוי לרגל יום הולדתו ולרגל חגיגות ה-1000 לעיר. הנה רשמיו וכמה מהתצלומים המקסימים שלו:

התחלה: ובה אנו נזרקים לסיר השמן רותח

יום הולדתי וחגיגות ה-1000 להאנוי היו כמה מהסיבות לארגון הטיול שלנו לויטנאם. האנוי הייתה בסיס האם ממנו יצאנו ואליו חזרנו. ארבע רוחות השמיים היו המטרה לארבעה טיולים שונים בני 3-4 ימים כל אחד וסיום הטיול, הדובדבן שבקצפת, היה אירועי שנת ה-1000 להאנוי, שנחוג בתאריך מיוחד: 10.10.2010.

כשהגענו לראשונה להאנוי, שבועיים לפני תחילת החגיגות, כבר היינו בטוחים שפספסנו בגדול ושהחגיגות החלו בלעדינו. למעשה, הויטנאמים חוגגים להאנוי את יום הולדתה כבר שנה שלמה, אבל בעיר עצמה נפרשו החגיגות העירוניות על פני עשרת הימים הראשונים של אוקטובר, כשמידי יום מתקיימים עשרות אירועים שונים.

במעבר משדה-התעופה העירה, הרגשתי כמו תפוח-אדמה שאך יצא מן השק וכבר מוצא את עצמו בתוך סיר שמן רותח. מישהו אחר תאר זאת כדמות קטנה מסרט שחור-לבן שנופלת למערבל ענק שמסתובב ובתוכו צבעים, אנשים, אורות, בלונים, צפירות וקטנועים. סוג של "ברוכים הבאים" ויטנאמי שהכניס אותנו להלם לא קטן, אבל אולי דווקא בזכותו צמח חיוך גדול בלב, שמיד עם שובנו לארץ הפך לאהבה וגעגועים.

כבר בכניסה הראשית לעיר אפשר להבחין בקיר פסיפס מדהים שנמשך לאורך קילומטרים רבים, כאשר כל קטע מוקדש לנושא אחר, מעוצב בסגנון קצת אחר, והכל מתחבר יחד בצורה מופלאה גם לחגיגה ולהמולת העיר המתגברת. בתוך האנוי, כל בנייני הממשל נצבעו מחדש, הרחובות מלאו דגלים אדומים, פנסים צבעוניים, סמלי עיר מוארים ופוסטרים ענקיים בכל פינה אשר שיבחו (כנראה) את ויטנאם בכלל ואת האנוי בפרט. על המדרכות הרחבות היו זרועות מאות גינות זמניות שהכילו אלפי עציצים צבעוניים, פרחים בצהוב עז יצרו סיסמאות ברכה מרשימות. את כל זה מישהו גם טרח לנקות ולסדר כל הזמן, כך שבכל שעה וגם אם המוני-אדם סבבו סביבם, נראו הצמחים טריים ורעננים, גם צמחי הפלסטיק שבהם.

הגענו וכאן אנו לומדים כיצד לחצות את הכביש

לא זוכר איך בדיוק הגענו למלון אימפריאל (Imperial) בהאנוי, אי של שלווה ונוחות באמצע העיר, לא זוכר מי ומתי הביא את המזוודות שלנו לחדר, אבל לעולם כנראה לא אשכח את הדקות שבאו אחר כך כשעמדנו המומים בקצה המדרכה, מתים לחצות את הכביש לאגם הואן קים ( Hoam Kiem) המקסים שממול, שלא היה לנו שמץ של מושג איך מתמודדים עם נחיל הקטנועים שזרם לפנינו במהירות ובצפיפות מפחידה. שלושה-ארבעה ואפילו חמישה רוכבים על כל קטנוע. כאילו שלא די בעשן וברעש שהם פולטים, כל נהג גם חייב מידי כמה שניות לוודא שהצופר שלו עדין פועל.


בסופו של דבר, הצלחנו לחצות את הכביש. עובדה שאפילו נשארנו בחיים כדי לספר על כך. התרגלנו די מהר לשיטה של "פשוט ללכת בלי להסתכל, בלי להאט ובלי חלילה לעצור", עד כדי כך שאחרי כמה חציות-כביש כאלה וטרמפ אחד בשלישיה על הקטנוע של ידידנו המקומי פיירו (Piero), מצאנו את עצמנו כועסים על "נהגי שבת" שהגיעו לכבוד יום-ההולדת ממקומות אחרים, שלא הכירו את קוד הנהיגה המיוחד של האנוי.

אנשים באמצע הדרך

להיות תייר זר בהאנוי הייתה חוויה חזקה, במידה רבה בזכות ההרגשה שכולם התאמצו להעניק לך את התחושה שהחגיגה אינה לרגל אלף שנותיה של העיר, אלא לכבודך וכמוך שטרחתם להגיע ממרחקים על מנת לחגוג עם תושבי האנוי. הוצפתי בחיוכים מכל עבר, קצת מבטי סקרנות אבל בעיקר מבטים של תודה והערכה. עשרות פעמים ניגשו אליי (בעיקר צעירים וצעירות) ושאלו אותי באנגלית רצוצה, אבל מלאת גאווה ובטחון, האם אפשר להצטלם איתי ביחד למזכרת מיום-ההולדת.

כך בדיוק נולדו לא מעט פגישות אקראיות ברחוב עם מי שעתידים לככב בכמה מהתמונות ובהרבה מהזכרונות שלנו מהאנוי. אותי תמיד מעניין מי האיש, מה עיסוקו ומהי דעתו. כשיוצא לי להחליף מילים עם מושאי הצילום שלי, אני גם מנסה לרשום שמות וכתובות אימייל בכדי לשלוח אחר-כך ד"ש מישראל.

זמן קצר אחר כך, בפינה אחרת של הרחוב הבחנתי בדמות קטנה בלבן שמובלת בכסא-גלגלים. עיסוקי המסיבי בצילום התנדבותי עבור עמותות שונות מחק כבר מזמן את ההבדל שרבים עדין חשים בין אזרחים "נורמאלים" לבין אזרחים "מוגבלים" והתיישבתי לי על הדשא ליד כסא הגלגלים. את המצלמה הנחתי בצד ולא היה גבול לשמחתי כשהתברר שהאדון בין (Binh) דובר אנגלית לא רעה והוא גם איש שיחה מקסים. לבקשתו המפורשת, צילמתי אותו למזכרת ורק כשקמתי מהדשא לצלמו, ראיתי את עשרות הסקרנים שהקיפו אותנו מכל עבר. הפגישה הקטנה הזו עשתה את בין לכוכב לרגע ואולי מילאה לו את המצברים במעט שמחה וגאווה.

בהמשך פגשתי גם רקדניות יפיפיות שהתארגנו להופעה, "שוחחתי" עם שניים ממפריחי היונים הלבנות (1000 יונים כמובן, שהופרחו בבת אחת מכמה נקודות בעיר) שבלטו בשטח בבגדי אדום-אש מסורתיים של אחד משבטי הצפון, הסתובבתי במרחק-כלום מהמתופפות והנשפנים שהתאמנו במתחם סגור למכובדים ובאחת ההזדמנויות בהן ריאיינו אותי לטלויזיה המקומית (חמש או שש פעמים לפחות) פגשתי את מר יונג (Duong) - צלם רשמי של "אולפני צבא העם" – שמבין כל הצלמים בלט בזכות בגד החום המסורתי, מצלמת הפילם הענקית שאחז בידיו וההבעה הקשוחה, שמאחוריה הסתיר בכישרון את היותו צלם רגיש אבל גם מנוסה מאד.

שעות של חסד

היו ימים בהם הצלחתי לקום ולצאת אל האגם בסביבות שש בבוקר, שם מצאתי האנוי אחרת. שעות שכאלה, שעות של קרירות יחסית ותאורה רכה ומסתורית, הן שעות של חסד לצלמים כמוני, סוג של פרס מיוחד למי שהתחיל את היום עם כולם ליד האגם ולפני שהמולת העיר פורצת ונמשכת לה בלי הפסקה עד קרוב לחצות. בבוקר המוקדם, הרוכלים מגיעים ופורקים את מרכולתם בסמטאות, השוטרים עדין יושבים ומדפדפים בעיתון הבוקר והמוני אדם צועדים במרץ סביב האגם או מולו, עומדים מרוכזים, מותחים את גופם ואפילו נתלים על ענף מעל המים בגמישות שלא-תאמן. בין-לבין מותחים ומעסים לעצמם המתעמלים את אצבעות הרגליים, את המפרקים והירכיים, הצוואר ואפילו את השיער ותנוכי האוזניים.

סוף דבר וברכות

באמת קשה להכניס את הכל במאמר אחד, כך שאשאיר קצת מקום לצילומים ואולי גם קצת חומרים לפעם אחרת. ברכות חמות לך האנוי ליום ההולדת!

ועוד דבר

האנוי היתה רק חלק אחד מתוך טיול מדהים בן שלושה שבועות אשר נתפר בדיוק ע"פ דרישותי לקבוצה קטנה של חברים-צלמים מישראל. כל הסידורים נעשו ישירות ובקלות באמצעות סוכנת-נסיעות מקסימה בשם האי (Hai) מחברת איי אקספלור (iExplore) בהאנוי. במבחן התוצאה, הארגון שלהם היה פשוט מושלם ולא יקר. היה זה טיול מלא חוויות שאני מוכן לעשות שוב מחר בבוקר, ולכן אני חורג ממנהגי גם במתן הקרדיטים הנ"ל. אינני מעורב בחברה בשום צורה עסקית אבל אשמח, ככל שאוכל, לחלוק טיפים וחוויות עם המעוניינים ולספר עוד על הטיול ועל ויטנאם: giora@silver-bullet.co.il

לינקים קשורים:

- לתמונות נוספות של גיורא

- הנוי: אז והיום

מלוכסנים על המסך

בוואלה יס דוקו יש אפשרות לצפות בסרט הדוקומנטרי "מלוכסנים על המסך" (The Slanted Screen). הסרט, באמצעות ראיונות עם שחקנים, אנשי קולנוע, אנשי חינוך וקטעי סרטים, מביא את ההיסטוריה של שחקנים ממוצא אסייתי על המסך הגדול. במאי: ג'ף אדאקי. ארה"ב, 2006.

לצפיה בסרט המלא לחצו כאן.

הטריילר לפניכם:

ויטנאם בלוג: זרים מוכרים

פרוייקט חדש של ויטנאם איי אל: בכל כמה זמן נציג בפניכם בלוג חדש/מעניין/איכותי העוסק בויקיאו שבתפוצות, בויטנאמים ישראלים, או בויטנאם בכלל.

הבלוג Familiar Stranger (זרים מוכרים) שייך לסטפן, בחור בריטי ממוצא ויטנאמי, שגדל כל חייו במנצ'סטר. הוא אינו דובר ויטנאמית והוא מעיד על עצמו "זה כמו שתפגשו מוחמד שאינו דובר ערבית, שתאכלו תות בטעם בננה". סטפן נסע לויטנאם לפני מספר חודשים, בפעם הראשונה בחייו, לגור שם וללמוד קצת. הוא התמקם בהנוי ובינתיים כותב שהוא אוהב את האוכל שם. אוהב? כמעט כל הבלוג שלו עוסק במטעמי האוכל הויטנאמי. בואו להזיל ריר.

טעמים, סיפורים, ריחות ויש גם תמונות:

מערכת ויטנאם איי אל רוצה לשמוע את דעתם. אהבתם? רוצים להמליץ על בלוגים? מעוניינים ליטול חלק פעיל בתפעול האתר? כתבו לנו ל- vietnamil@gmail.com

סקירה כלכלית - ויטנאם 2010

המכון הישראלי לייצוא ולשיתוף פעולה בינלאומי פרסם במרץ האחרון דו"ח המסקר את כלכלת ויטנאם ויחסי הסחר שלה עם ישראל. עיקרי הדו"ח:

הצמיחה במשק הוייטנאמי הסתכמה בשנת 2009 בכ- 5.3% זאת לאחר צמיחה של כ- 6.2% בשנת 2008, בהמשך לצמיחה של כ- 8.5% ב- 2007. כלכלת וייטנאם רשמה שיפור אדיר בשנים האחרונות, שיעור הצמיחה השנתי הממוצע מתחילת העשור עומד על למעלה מכ- 7.5%.

השיפור הניכר באינדיקאטורים הכלכלים הינו תודות לרפורמות הכלכליות שהביאו לליברליזציה בשוק המקומי. בצל המשבר בכלכלת העולם ניתן לראות ירידה חדה בצמיחה בשנת 2009, אך שיעורי הצמיחה צפויים להשתפר ולעמוד על כ- 7% בשנים 2010-14.

התוצר לנפש בוייטנאם הוא מהנמוכים במדינות אסיה, במונחי כוח קניה התוצר לנפש הסתכם בשנת 2009 בכ- 2,950 דולר.

התפתחות הסחר בסחורות ישראל - ווייטנאם:

היקף הסחר (יבוא + יצוא) של ישראל מול ווייטנאם הסתכם בשנת 2009 בכ- 189 מיליון דולר, ירידה של כ- 14% לעומת שנה קודמת, בה הסתכם היקף הסחר בכ- 219 מיליון דולר.

מאזן הסחר בסחורות הסתכם בשנת 2009 בעודף מסחרי של כ- 46 מיליון דולר לעומת גרעון מסחרי של כ- 61 מיליון דולר בשנה קודמת, זאת בשל ירידה של כ- 49% ביבוא לכ- 72 מיליון דולר; ביצוא נרשמה עליה של כ- 48% לכ- 117 מיליון דולר.

לאתר המכון הישראלי לייצוא ולשיתוף פעולה בינלאומי

לקריאת הדו"ח המלא

ראלי אינדוצ'יינה Rally Indochina 2011

מסע אופנועים היסטורי והומניטרי לאורך נתיב הו צ'י מין המפורסם, לציון חמישים שנה לנתיב ששימש בזמן מלחמת ויטנאם כנתיב אספקה לצבא הויטקונג. המסע שיתקיים לאורך שבעה ימים, יצא מעיר הבירה הנוי שבצפון, יכסה כ-1500 קילומטרים של נופים, יעבור ליד גבול לאוס, קמבודיה, ויסתיים בסייגון שבדרום, העיר הגדולה ביותר בויטנאם. ההכנסות מן המסע יוקדשו לעמותת הדרקון הכחול (שעליה כבר כתבנו כאן) והשוס - שימו לב - המסע כולו ייערך על אופנועי אוראל סובייטים מקוריים משנות ה-70 שעברו התאמה למסע והשבחה טכנולוגית. המסע עתיד להתקיים בנובמבר 2011.

פרטים נוספים באתר הרשמי של המסע.

סרטון המציג את המסע:

ויטנאם: יותר זקנים, פחות כסף

הביביסי פרסם כתבה בתמונות על פנסיונרים בויטנאם, ממנו עולה כי גיל הפרישה הוא 60 לגברים ו-55 לנשים, בעוד תוחלת החיים הממוצעת בויטנאם עומדת כיום על 72.8 שנים. ארגונים בינלאומיים צופים כי תוחלת החיים עוד תעלה בשנים הבאות ושכבת גיל הזהב תגדל. כיום, הם מעריכים, יש בויטנאם כ-6.5 מליון בני אדם בני 60 ומעלה בויטנאם. עד שנת 2050, צפויים להיות 31.3 מליון איש בגיל פרישה. הביביסי מצטט כלכלנים עלומים הסבורים כי המערכת הפנסיונית בויטנאם צריכה לעבור רפורמה, אחרת יאזלו הכספים בקופה עד שנת 2040.

הוצ'ימין בפייסבוק

מצאתי היום בפייסבוק אלבום תמונות מדהים של הו צ'י מין המכיל אוצר בלום של ידע. בחלק מהתמונות נתקלתי לראשונה בחיי. האלבום שייך לעמוד מעריצים עם 26,763 חברים. לא ברור מהיכן מתופעל העמוד, שכן פייסבוק עצמו חסום בויטנאם על ידי השלטונות בויטנאם. גולשים ויטנאמים מנוסים אמנם מצאו דרכים לעקוף את החסימה, אבל רובה של האוכלוסיה הויטנאמית עדיין אינה חברה ברשת החברתית הגדולה בעולם.

באלבום עצמו מופיעות התמונות לעיתים ללא כיתוביות, לעיתים בכיתוביות ויטנאמיות, לעיתים עם מידע חסר. הבאתי כאן לפניכם טעימה ממבחר התמונות שבאלבום:

הדוד הו משחק בביליארד שולחן. התמונה צולמה בסביבות 1960. בשלב זה הו צ'י מין היה פחות ופחות מעורב ישירות בקבלת ההחלטות, ושימש יותר כדמות סמלית, שדירבנה את העם להמשיך להלחם על אחדות ויטנאם.

הוצ'ימין מטייל בסין ומצטלם ליד החומה הסינית. הוצ'ימין הרבה לטייל ולנסוע בעולם, עוד לפני שהפך למנהיג מדיני. בצעירותו עבד במלח על גבי אונית מסע, לאחר מכן נסע ללמוד בפאריז, שם רכש צרפתית והתוודע לרעיונות מערביים. הוא ביקר בברית המוצעות לשעבר ובאפילו למצרים הגיע, שם הצטלם כמו כל התיירים ליד חמורים כשברקע מתנוססים הפירמידות של גיזה.

ד"ר יעל מונק על "המסע של ואן"

הסרט הדוקומנטרי "המסע של ואן" יוקרן השבוע בטלויזיה הקהילתית בארצות הברית, PBS, במסגרת פסטיבל הסרטים הישראלי, המתיימר להציג בפני הקהל האמריקאי תמונת מצב מורכבת יותר של החיים בישראל. יום שלישי הקרוב בשעה 10 בערב.

ד"ר יעל מונק כתבה על סרטיו של דוקי דרור. במאמרה היא מזכירה גם את "המסע של ואן":

"המסע של ואן" נולד מתוך רעיון של הבמאית והתסריטאית ויולט שיצר ונסוב סביב דמותה של ואן, צעירה וייטנאמית המתגוררת בתל-אביב. ואן היא בת למשפחה שהגיעה לישראל כאשר החליטה המדינה להירתם למאמץ הבינלאומי להצלת אלפי הפליטים וייטנאמיים שברחו מהתופת במולדתם כשהם נדחסים לתוך סירות דייגים השטות לעבר יעד לא ידוע. מדינת ישראל ראתה במעשה זה סיוע הומניטרי מהמדרגה ראשונה שחיזק את דימויה "המערבי" והעמיד אותה בשורה אחת עם שאר הארצות שבחרו לקלוט את מוכי הגורל הוייטנאמיים. עם הגעתם זכו אותם פליטים להיקלטות בארץ, כאשר הם לומדים את השפה העברית ואת התרבות הישראלית.

בין שלל חומרי הארכיון הנדירים המופיעים בסרטו של דרור, נראים אותם פליטים וייטנאמיים מדקלמים משפטים שלמים בעברית באולפנים שקודם לכן נועדו לעולים החדשים. איש הערוץ הראשון, צדוק פרינץ, אשר הכין את הסרט "כוונות טובות" בו נראו הימים הראשונים של קהילת הפליטים בשדרות, סיפר לדרור כי נדהם לגלות שהצופים לא ראו את האירוניה שבסיטואציה המופרכת בה וייטנאמיים שוברים את שיניהם בעברית. חומרי הארכיון האלה המופיעים היום ב"מסע של ואן" מלמדים משהו על עמדתה של ישראל בזמן הושטת אותו הסיוע ההומניטרי, הניסיון להעניק לאותם פליטים מעמד דומה אך שונה מזה של העולים החדשים באותן שנים. אבל בניגוד לרבים מהעולים אשר הגיעו בשנות השמונים, השונות שלהם לבשה אופי אחר ולא ניתן היה שלא להבחין בעיניים המלוכסנות ובמבטא הכבד שאפיין את הפליטים. כך גם אביה של ואן: עשרים שנה בארץ, אב לילדים שנולדו כאן, בת ששירתה בצה"ל וכותבת את יומניה בעברית, אך ממשיך לעבוד במסעדה סינית כשהוא משוחח בעברית משובשת עם בעל הבית הישראלי.

מה אופייה של הזרות הזאת שנחרטת בגוף, שואל דוקי דרור בסרטו? את דבריו מגבות גם המילים שואן כותבת ביומנה: הרצון להפוך ביום מן הימים לישראלית לכל דבר, מבלי שישאלו אותה על מקור עיניה המלוכסנות.

מציאות הסרט מופרת בבת אחת כאשר עשרים שנה לאחר הגעתו ארצה, האב מחליט לערוך ביקור מולדת. סיבות רבות יש לביקור זה: ראשית העובדה שאדמות המשפחה נותרו שם עם הימלטותם מהמלחמה ויתכן שהגיע הזמן לתבוע חזרה את האדמה. שנית, החשש הגובר למראה בנותיו המתרחקות מהשפה והתרבות הוייטנאמית, והחשש עוד יותר גדול שביום מן הימים יהפכו לעקורות בדיוק כמוהו בעשרים השנים האחרונות. מורכבות הסיטואציה הזו באה היטב לידי ביטוי בסצינה בה משחקת צעירת הבנות בגינה ציבורית עם ג'מילה חברתה הערביה מהכיתה שם משחקת גם קבוצת בני עולים מרוסיה. על אף העובדה שהשתיים משוחחות ביניהן בעברית, זרותן לכל הסובב אותן זועקת לשמים. ועדיין זרותה של הילדה הוייטנאמית גדולה יותר, ולכן גם מאיימת יותר.

הבמאי דוקי דרור והצלם פיליפ בלאיש (שעבד עם דרור בשלושת הסרטים האחרונים שלו) מלווים את האב במסעו לוייטנאם, כשהם נחשפים לנופים פראים ועוצרי נשימה של אותה מדינה. יחד עם האב הנרגש הם מפלסים את דרכם לעיירת הולדתו. כמו פליקס מזרחי ב"טקאסים", גם אביה של ואן מזהה את ביתו ומעלה זיכרונות בפני בני משפחתו שנותרו שם ובפני צוות הסרט. במקביל הוא רושם ביומנו רשמי מסע: כמעט כל אחת מהתחנות בדרכו מעלות בו זיכרונות עבר. ואילו הסרט מעמת את הרשומות עם חומרים ארכיוניים המלחמה בוייטנאם החופפים באופן מדויק את הנאמר. מסתבר שמוצאם של חומרים אלה בקלטות הקריוקי ששומרים בפליטים הוייטנאמיים בארץ, מעין מארז ויזואלי של תולדות מולדתם האבודה.

ככל האב מתקדם במסע הוא מגלה שהשבת אדמותיו אינה עניין של מה בכך: עם חילופי השלטונות נמכרו האדמות לידיים אחרות ועכשיו עליו להוכיח את בעלותו. בנקודה זו הוא מחליט לצרף אליו את ואן, בתו האסרטיבית המצטרפת אליו לעיירה בלבוש אירופאי המסגיר את זרותה למקום. המפגש אינו פשוט כלל וכלל. בני המשפחה שנותרו במקום אמנם מחבקים אותה בחום אך מהר מאד מתגלים הבדלי המנטאליות. עשרים שנה בארץ אחרת הוא כבר עניין של חניכה שונה. נחישותה של הבת מוליכה את האב לדמויות ולמקומות שונים ברחבי אזור מגוריהם, ולאט לאט מתחוורת ההכרה בדבר אי היכולת לחזור. ביטחונה של ואן מתערער ובסופו של דבר מחליטים האב ובתו לשוב לארץ, כשהם מכירים בכישלון להשיב לעצמם את מה שהיה פעם שלהם.

שוב מומחזת הטרגדיה של העקורים: וייטנאם, ארץ הולדתם של השניים, לא הותירה מקום להולכים. האדמות לא יחזרו להיות בבעלות המשפחה אך לפחות הבת הבכורה זכתה לראות את מולדתה ולחוש את המרחק שנפער בינה לבין אדמת הולדתה. ואן ואביה וחוזרים ארצה, כל אחד מהם רושם ביומנו את רשמי המסע למולדת וכך הם משלימים עם גורל שגזר עליהם להיות רחוקים מאדמתם ומאנשיהם והפך אותם זרים למולדתם.

למאמר המלא בעברית לחצו כאן.

למאמר המלא באנגלית לחצו כאן.

בקרוב - יום העצמאות הויטנאמי

ב-2 לספטמבר ייחגג יום העצמאות הויטנאמי. ביום זה, ב-1945, ממש שעות ספורות לאחר הודעת יפן על כניעתה במלחמת העולם השנייה, הכריז הו צ'י מין על עצמאות (צפון) ויטנאם מן הכיבוש הצרפתי. הנאום של הו ריפרר לחוקה האמריקאית באומרו: "כל בני האדם נולדו שווים. האל העניק לנו זכויות קדושות ביניהם חיים, חירות והזכות לאושר". יחד עם זאת, נדרשו להו 30 שנים נוספות בטרם הצליח להכריז על ויטנאם המאוחדת.

לציון יום העצמאות, תקיים שגרירות ויטנאם בישראל אירוע חגיגי במלון דן בתל אביב. הזמנות עכשיו בדואר.

וירוס: גולש חדש

האתר המוקדש לספורט אקטרים "וירוס" קפץ לים וראיין את הגולש הויטנאמי טונגי נויין, שלמרות גילו הצעיר, כבר מתחרה בתחרויות מקצועיות. הם כותבים: "אם תסתכלו על טונגי נויין מסתובב ברחוב, תראו ילד ויאטנמי בן 16 ולא תבינו לגמרי האם הוא ישראלי, תייר, או עובד זר, אבל אם תראו אותו נכנס לים עם גלשן, תבינו מיד כי הילד הזה נולד להיות גולש. כשהוא משתמש באחים הגדולים שלו כמודל חיקוי, טונגי פיתח לעצמו סטייל גלישה יפה ונקי ונראה שהדרך שלו על הגלים רק התחילה......"

לקריאת הראיון עם טונגי לחצו כאן.

משלחת סטודנטים בינלאומית לויטנאם

סטודנטים באוניברסיטת תל אביב מוזמנים להגיש מועמדות למשלחת סטודנטים בינלאומית שתצא לויטנאם במהלך חודש ספטמבר. חברי המשלחת, 16 סטודנטים נבחרים ממדינות שונות בעולם, יתארחו אצל משפחות מקומיות, יטיילו במדינה וילמדו על תרבותה ועל ההיסטוריה של ויטנאם. עלות ההשתתפות במשלחת: עלות כרטיס טיסה + 70 דולר דמי הרשמה + 50 דולר עלות ויזה לויטנאם.

פרטים נוספים באתר אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב.

על טבח מאי לאי

הוט ו-YNET העלו לאינטרנט את סרטו הדוקומנטרי של ברק גודמן על טבח מאי לאיי לצפיה חינם לכלל הגולשים ועל כך תודה. הנה הלינק לסרט המלא. אזהרה: הסרט מכיל תמונות קשות.

על הטבח כותב ד"ר גילי חסקין באתר הבית שלו שקטע ממנו מופיע לפניכם: "פלוגה של חיילים אמריקאיים מדיוויזיית החי"ר האמריקאית מס' 23 נכנסה ב-16 למארס 1968 לכפר הווייטנאמי מאי לאי וסברה שתיתקל בו בלוחמי אויב, אך מצאה אזרחים בלבד: זקנים, נשים וילדים בלתי חמושים והחלה להרוג בהם ללא הבחנה ולא חדלה ממעשיה עד שרצחה כ-400 עד 500 בני אדם (לזכותם של החיילים נטען כי במלחמה זאת עודדו המפקדים את החיילים להרוג בלא הבחנות קפדניות וכי אויביהם, שהסתתרו בתוך האוכלוסייה המקומית ולחמו מתוכה, הם שהמריצו אותם לפעול כך ביתר שאת)".

"אולם אין ספק שהחיילים ידעו את ההבדל בין מלחמת גרילה לבין טבח. מה גם שלא היה כאן איבוד עשתונות בלהט הקרב. גם לא התפשטות אימתנית וקדחתנית של הקרב, אלא טבח "חופשי" ושיטתי. עובדה היא שהיו מעטים שסירבו לירות והיה צורך לפקוד עליהם כמה פעמים עד שהיו מסוגלים לירות. אחרים פשוט נמלטו משם, חייל אחד ירה ברגלו שלו וקצין צעיר אחד העמיד את עצמו בין הכפריים הווייטנאמיים לבין עמיתיו האמריקאים. בתחקיר שנערך מאוחר יותר ציטטו חיילים את מפקד הפלוגה שהורה להם שלא להשאיר נפש חיה מאחוריהם ולא לקחת שבויים. הוא הורה להם לירות בכל אדם בורח".

"סגן קלי, האיש שנכנס בפועל בראש הכוח אל הכפר, הורה לפקודיו בפירוש לירות באזרחים שלא ברחו, גם לא הסתתרו, קל וחומר שלא נשאו רובים. הוא חזר על פקודתו שוב ושוב, כאשר היססו לציית לה. האירוע טויח על ידי מפקד החטיבה והתגלה רק שנה לאחר מכן".

ספר חדש לד"ר סבין הויין

מזל טוב לד"ר סבין הויין, שספרה Les mécanismes d’intégration des mots d’emprunt français en vietnamien יצא עתה לאור בהוצאת L'Harmattan הצרפתית.

ספרה של סבין (שטרם תורגם לשפות אחרות) עוסק בדרך שבה מילים צרפתיות השתרשו בשפה הויטנאמית בעקבות הקולוניאליזם הצרפתי. כך למשל עוקבת הויין אחר ההיסטוריה הויטנאמית של מילים כמו אוטובוס, סלט, שוקולד, סבון, קפה (שנשמעים בויטנאמית כמו בעברית), ואשר הגיעו לויטנאם יחד עם הכובשים.

ד"ר סבין הויין היא ילידת ויטנאם, שלאחר המלחמה עקרה עם הוריה לצרפת. כיום מתגוררת ד"ר הויין בישראל ומלמדת ספרות צרפתית באוניברסיטה העברית.

ויטנאם בלוג: הדרקון הכחול

ויטנאם בלוג: בכל כמה זמן נציג בפניכם בלוג חדש/מעניין/איכותי העוסק בויקיאו שבתפוצות, בויטנאמים ישראלים, או בויטנאם בכלל.

עמותת הדרקון הכחול שפועלת בויטנאם מתחזקת בלוג מרגש. העמותה עוזרת לילדי רחוב לצאת משם, להכנס למסגרות השכלה ולמצוא בתים מאמצים. כן נלחמת העמותה בסחר בילדים, עבדות ילדים ועוד. בבלוג שלהם תמצאו בנוסף לסיפורים המרגשים, גם הזמנה לפעולה, מידע על העמותה וחוויות אישיות של המתנדבים בעמותה, רובם זרים שזוהי להם הפעם הראשונה בויטנאם.

בינואר 2010 סייעה עמותת הדרקון הכחול למשפחה ויטנאמית אחת לשפץ את ביתה. בקריאה נרגשת לקהילת הבלוגרים ולגולשים באינטרנט, הצליחו חברי העמותה לגייס 800 דולרים לשיפוץ בית בכפר, ולאפשר לארבעת ילדי המשפחה ללמוד בתנאים ראויים. ההורים שמרוויחים 40 דולר בחודש, לא היו מצליחים לשפץ את ביתם ללא סיוע העמותה. קראו על כך בפוסט הזה.

העמותה תרמה זוג אופניים לילדה ויטנאמית על מנת שתוכל להגיע לבית הספר, הנמצא מרחק גדול מביתה. הילדה, ניצולת סחר בילדים, הוחזרה על ידי העמותה לביתה. סביר להניח שאופניים אלו הם הדבר הכי יקר שקיבלה הילדה לידיה אי פעם. עוד על התרומה כאן.

העמותה מפעילה חוגי נוער וילדים. חוג פופולארי במיוחד הוא חוג הכדורגל, שהתחיל ב-2003 עם שלושה שחקנים בלבד, והמשיך לגדול. כיום מונה קבוצת הכדורגל של הדרקון הכחול, הנקראת בלו דרגון יונייטד, כ-60 ילדים, שמגיעים לאימונים בקביעות, אחת לשבוע. לאחר אימון הכדורגל, זוכים הילדים לשיעור והרצאה בתחומים שונים כמו למשל איידס. קראו על כך בפוסט הזה.

מסיבת קיץ

הקיץ הגיע - סיבה למסיבה. הסטודנטים הויטנאמים בעין הכרמל ערכו מסיבת ברביקיו קיצית אליה הזמינו את אנשי שגרירות ויטנאם ואת בני הקהילה הויטנאמית בישראל. 

על השמאל ועל התנגדות למלחמת ויטנאם

השבוע התפרסם במוסף הספרים של ידיעות אחרונות טור ביקורת של נועם שיזף על הספר החדש מבית רסלינג הנושא את השם "ויטנאם: המלחמה (האחרונה) שאמריקה הפסידה בה", מאת ג'ו אלן. הספר, כותב שיזף, אינו שיעור בהיסטוריה של המלחמה. הקריאה בו היא יותר קריאה ביקורתית של התקופה, הנעשית מן השוליים של השמאל האמריקאי. אחד הקטעים המעניינים יותר בביקורת הוא זו שאומר: "האפשרות להשפיע על המציאות באמצעות פעולה רדיקלית - כזו שעלולה להיראות שולית, קטנה או הזויה - היא נקודה שראוי לדון בה גם בהקשר הפוליטי הישראלי... בארה"ב הייתה ההתנגדות למלחמת ויטנאם מגוונת ורבת מימדים - מהפגנות ענק פציפיסטיות בוושינגטון ובסן-פרנסיסקו, דרך סרבנות ושריפת צווי גיוס, ועד לקבוצות קטנות של עשרות ומאות רדיקלים, שיצאו חמושים באלות ובקסדות לנפץ חלונות ראווה ולהתעמת עם שוטרים. אלו וגם אלו חתומים על הצלחת המאבק, ובדיעבד, פעולותיהם לא נראות כסותרות זו את זו, וכפי שבוודאי נדמו בשעתן, אלא יותר כמשלימות".

לביקורת המלאה של נועם שיזף

להאזנה לראיון של וויקלי סיגנלס עם ג'ו אלן

1979: חשש: אייבי נתן יגנוב את ההצגה

באוקטובר 1979 יצא אייבי נתן בראש משלחת הומניטרית לאזורי הקרבות במזרח אסיה. הוא ביקר במחנות הפליטים הפזורים לאורך גבול ויטנאם-קמבודיה-לאוס וקרא למדינת ישראל לקלוט את הפליטים. ב-22 באוקטובר 1979, הגיעו לארץ 179 פליטים. אייבי נתן, שבתחילה הוזמן להצטרף אליהם, לא נסע עימם לבסוף. טוען נתן שמנעו ממנו לבוא עמם שמא יגנוב את ההצגה מנציגי הממשלה שיבואו לקדם את בואם בשדה התעופה. והנה דברי תום שגב, כתב עיתון הארץ, שסיקר את ביקורו של אייבי נתן במזרח.

197 פליטים מוימטנאם היום לישראל
מאת: תום שגב, שליח "הארץ" בתאילנד

בנגקוק, 20 (מיוחד ל"הארץ"). 197 פליטים מויטנאם, רובם ככולם ממוצא סיני, יצאו היום במטוס חכור של נתיבי האוויר הקוריאניים בדרכם לישראל.

הפליטים יגיעו ביום ג' (היום) במטוס אל על, שיאסוף אותם באתונה. חניית הביניים באתונה נדרשה בידי כמה מדינות ערביות, כתנאי לכך שיתירו למטוס לעבור במרחב האווירי שלהן.

הפליטים נבחרו בהונג-קונג, בפיליפינים ובתאילנד. יבואו איתם 41 פליטים שנאספו לפני זמן מה בלב ים בידי אניית-צים "סידני" והורשו להישאר בסינגפור, בתנאי שיועברו בתוך זמן קצוב לישראל. את הפליטים בחר בקפידה נציג הסוכנות היהודית בבומביי, יהודה וייסברגר.

מאות פניות

בעקבות תוכנית רדיו מיוחדת על ישראל, ששודרה במחנה הפליטים בוייטנאמים בדרום תאילנד, ביקשו מאות מהם להיות בין המהגרים לארץ, אך נבחרו רק 63. רוב הבאים הם צעירים, נשואים, עם לא יותר מארבעה ילדים. יש בהם מסגרים, עובדי מוסכים, כמה תופרות וטייס מסוק אחד.

במהלך בחירת הפליטוים התעוררו מדי פעם חילוקי דעות בין שגריר ישראל, מרדכי לדור לבין מר וייסברגר אך בסופו של דבר לא מצא מר וייסברגר יותר מ-197 "עולים" בקרב הפליטים אשר ראיים במקומות שונים, אף כי הממשלה התירה, כזכור את בואם של 200.

שגרירות ישראל בתאילנד מוצפת מאות בקשות, לאשרות הגירה של פליטים היושבים בגבול לאוס.

אייבי יבוא לחוד

אייבי נתן, שהוזמן היום לצאת עם פליטי ויטנאם לישראל, לא נענה להזמנה, לאחר ששגרירות ישראל קיבלה הוראות מירושלים, שלא להתיר את הצטרפותו לפליטים, שעות אחדות לפני המראת המטוס. הנימוק הרשמי: הטיסה מאתונה לישראל מלאה בגלל הצטרפותם של אחדים משליחי הסוכנות, שיצאו לקבל את פני הפליטים באתונה. כן נאמר לאייבי, שלא רצוי שיטוס מעל לשמי מדינות ערב. לאייבי דרכון בריטי וגם הטיסה שבה עמד לצאת הלילה, עקב ביטול ההזמנה לטוס עם הפליטים, תעבור בשמי מדינות ערב.

מאוכזב, אמר אייבי שמישהו בישראל חשש, כי אם יבוא בחבורה אחת עם הפליטים, יגנוב את ההצגה מאלה שארגנו את בואם. הוא אמר כי אילו היה טס בחינם, היה נשאר ברשותו כסף לקניית מזון נוסף עבור הפליטים בקמבודג'ה.

משלחת צעירים ויטנאמים

משלחת הויקיאו הבינלאומית יוצאת לדרך. החל מה-15 ביולי ועד ה-3 באוגוסט, יסיירו כ-150 צעירים ויטנאמים נבחרים מכל העולם בויטנאם. המשלחת, המאורגנת על ידי הועדה לענייני ויטנאמים בחו"ל (COVA), מזכירה במתכונתה את משלחות החוויה הישראלית, המאורגנות על ידי ארגונים יהודיים, ומיועדים לעודד קשרי המדינה עם תפוצותיה. משתתפי המשלחת שילמו מכספם על כרטיסי הטיסה, ואולם הוצאות האירוח ונסיעות הפנים בויטנאם ממומנים על ידי הועדה לענייני ויטנאמים בחו"ל.

מישראל נשלחים שני ויטנאמים, שנבחרו באופן אישי על ידי שגריר ויטנאם בישראל, ולא הייתה אפשרות להגיש מועמדות. לדברי השגריר, מדובר בתוכנית ניסיונית שטרם נערכו לה כראוי בארץ, ואולי בשנים הבאות תתאפשר הגשת מועמדות מכלל בני הקהילה.

המשלחת היוצאת לויטנאם תסייר בערים גדולות ובאתרים היסטוריים. כמו כן, תיטול חלק במגוון רחב של פעילויות: הצעירים יקיימו טקס הקרבת קטורת בבית קברות, יבקרו במתחם המלכים, יגיעו למאוזוליאום של הו צ'י מין בהנוי, ייפגשו עם ויטנאמים מקומיים במפגש שישודר באינטרנט בשידור חי ועוד.

דין פליט ויטנאמי כדין עולה

בעקבות האירועים שעליהם כתב זאב יפת בכתבה שפרסמתי בפוסט הקודם, בהם הופלו לרעה הפליטים הויטנאמים בתנאי הקליטה שלהם בארץ ונמסר להם מפקידי הממשלה כי: "פטור ממס ניתן למחזיקי תעודות עולה. הפליטים אינם בגדר עולים חדשים אלא הם בסטטוס של תושבי קבע. פטור ניתן לתושב קבע רק אם הוא יהודי. לכן הפטורים שניתנו להם בשעתו אינם תקפים. הבאתם ארצה יצרה מצב חדש שיש לשנותו, אבל עד שלא ישונה, לא יזכו הויטנאמים לכל פטור", נחקקו בישראל מספר תקנות הנוגעות לפליטים הויטנאמים:

בין היתר: תקנות מס הכנסה (קביעת דין פליט ויטנאם כדין עולה), התשמ"א - 1980‏ שאומר: "דין פליט ויטנאם כדין עולה מיום שנכנס לישראל; לענין זה, "פליט ויטנאם" - יחיד שעזב את ויטנאם ונכנס לישראל על פי החלטת ממשלת ישראל".

צ'יינה טאון בעפולה

כתבתו של זאב יפת, הנושאת את כותרת "צ'יינה טאון בעפולה", התפרסמה בעיתון "הארץ" ב-29 באוקטובר 1979, ומספרת על הביורוקרטיה הישראלית שהערימה קשיים על הפליטים הויטנאמים. יפת מעביר ביקורת על טיפול הממסד בפליטים וטוען כי הבטחות שניתנו לפליטים לא קוימו:

צ'יינה טאון בעפולה

השבוע הגיע לארץ קבוצת פליטים מויטנאם, השלישית במספר. סופר הארץ בדק כיצד נקלטו כאן הפליטים הקודמים.

מאת: זאב יפת

משהגיעה השבוע לארץ הקבוצה השלישית במספר של פליטים מויטנאם, שוב חזר ונשנה - אם כי, השבח לאל, בפחות בומבסטיות - פסטיבל קבלת הפנים בבנמל התעופה לוד, יש משהו חשוד בתפיחה העצמית על השכם של ראשי הממסד, ברצון להוכיח קבל עולם באמצעי התקשורת כמה יפים ומוסריים אנו, כיצד דואגים אנו לפליטי שואה של מדינות אחרות - כאילו לא ייתכן להיענות לקול מצפוננו-אנו בלא שהעולם יידע על כך.

בתום הנאומים הנמלצים בעברית ומחיאות הכפיים המנומסות של הפליטים, שרישומי הזוועות שעברו עליהם עדיין ניכרים היטב על פניהם, שבו הנואמים לבתיהם ואילו הפליטים הוסעו למרכז קליטה. וכך, אם לשפוט על-פי התקדים של שתי קבוצות הפליטים הקודמות, נסתיימה התעניינותם של "האנשים החשובים" בפליטים. שוב לא יטרחו לברר כיצד עלתה קליטתם בישראל.

מאות הויטנאמים והסינים, פליטי ויטנאם, המתגוררי םבארץ, הם אנשים חביבים ומנומסים. ה[*חסר], כאשר נפגשתי לשיחה עם אנשי הקבוצה השניה שהגיעו לארץ מחודש ינואר השנה, לא היו בפיהם אלא דברי שבח ותודה למדינה שגאלה אותם מן התופת. הם היפוכם של רבים מבין העולים היהודים, המרגישים שהכל מגיע להם ואינם חדלים מלבוא בתביעות.

רק בחלק האחרון של השיחה, שנמשכה שעה ארוכה, היו בני שיחי גלויי לב יותר והביעו תמיהות - גם זאת בלא שמץ מרירות - על הליכי הפעולה של מנגנון הקליטה שטיפל בהם. יש בדברים האלה, שהושמעו בתממות וללא מרירות, כדי לזעזע כל אזרח בישראל.

כל השכר נוכה

בחודש שעבר, כאשר קיבלו את תלושי המשכורת של חודש אוגוסט, נוכחו לדעת כי התשלום נטו נע בין שמונה מאות לאלף ל"י. לא היתה זו טעות מחשב, כפי שאירכ בחודש שעבר לרבים מבין אנשי ישראל שקיבלו משכורות מקוצצות. שכום זה שולם להם, אמרו בני שיחי, לפי הוראתו של פקיד שומה עפולה.

הרקע למקרה נעוץ עוד בחודש ינואר השנה. זמן קצר לאחר שהגיעו ארצה ונשלחו למרכז הקליטה בעפולה הגיע למקום נציג משרד הקליטה בחיפה. הלה הסביר לפליטים מה יהיו הליכי קליטתם בחודשים הקרובים. הוא אמר כי יתגוררו במרכז הקליטה חצי שנה, שלושה חודשים ראשונים ילמדו עברית, ולאחר מכן יוכלו לעבוד בשוק האזרחי. במשך ששת החודשים הראשונים לעבודתם יזכו לפטור משלום מיסים. כן ציין נציג משרד הקליטה, כי לאחר שיועברו למגורי קבע, ישגר אליהם המוסד לביטוח לאומי קצבאות ילדים (לאחדות מן המשפחות שמונה ועשרה ילדים).

כמובן שהמציאות, כפי שיפורט בהמשך, הייתה שונה לחלוטין. כך נודע שפקיד שומה עפולה הורה למפעלי הרכב בנצרת ולתנובה תל [חסר], שני המפעלים שבהם מועסקים מרבית הגברים מבין אנשי הקבוצות הויטנאמיות, לנכות ממשכורתיהם ולהעביר אליו את סכומי מס ההכנסה שלא נוכו מן השכר במשך ששת החודשים הראשונים לעבודתם. כך מצאו עצמם הפליטים, בחודש שעבר, ללא משכורת חודשית.

הנהלת מפעלי הרכב בנצרת ניסתה להתערב לטובתם אצל פקיד המס, אך גזבר החברה קיבל את התשובה הבאה: פטור ממס ניתן למחזיקי תעודות עולה. הפליטים אינם בגדר עולים חדשים אלא הם בסטטוס של תושבי קבע. פטור ניתן לתושב קבע רק אם הוא יהודי. לכן הפטורים שניתנו להם בשעתו אינם תקפים. הבאתם ארצה יצרה מצב חדש שיש לשנותו, אבל עד שלא ישונה, לא יזכו הויטנאמים לכל פטור.

יש רק לקוות שעתה, לאחר שפניתי בשאלה בעניין זה לראשי מס הכנסה והללו הבטיחו לברר את המקרה בדחיפות, יתוקן המעוות.

חודש וחצי לאחר הגיעם ארצה והשתקעותם במרכז הקליטה המנוהל ע"י הסוכנות, בעודם לומדים עברית בסיסית, קיבלו הפליטים הודעה מפתיעה. ההבטחה כי תינתן להם אפשרות ללמוד עברית במשך שלושה חודשים בוטלה והם הצטוו להתחיל לעבוד.

הפליטים הצייתנים מילאו אחר ההוראה, אך מובן שעמדו בפני קשיי תפקוד. הזמן המועט שלמדו את השפה, לא היה בו כדי לאפשר להם לדבר עברית, והם אף לא הצליחו להבין את המשפטים הבסיסיים ביותר שנאמרו להם. יש גם לזכור שיותר מ-90 אחוז מהם אינם דוברי אנגלית.

בצר להם נאלצו לחפש עבודות שחורות, שאינן מצריכות תקשורת בשיחה. ממשרד הקליטה אישרו לי, שלדעתם גם לימוד עברית במשך שלושה חודשים אין בו די, אך הדבר אינו תלוי בהם. תפעול מרכז הקליטה הוא בידי הסוכנות, ואילו למימון האולפן לעברית שותפים הסוכנות ומשרד החינוך.

חרוצים מדי

כאשר הוחלט כי הפליטים יצאו לעבודה, דאג משרד הקליטה, ובצדק, כי ייקלטו במקומות עבודה גדולים ומסודרים, כדי שלא יפלו טרף לניצול לא הוגן. אך דווקא במקומות אלה נתקלים הפליטים במציאות ישראלית עגומה. כאנשים חרוצים וממושמעים עשו את עבודתם נאמנה, בחריצות וביעילות. הדבר לא נשא חן בעיני הפועלים הישראלים, מחשש שמא יימצא כי אפשר להגביר את התפוצה.

תחילה רמזו להם הפועלים הישראלים להאט את הקצב, אך הפליטים המופתעים לא הבינו מה נדרש מהם. הרי חובה עליהם למלא עבודתם כהלכה! משך הזמן, בעיקר במפעל הרכב בנצרת, התלהטו הרוחות. בכמה מקרים אירעו "תקלות" בעבודה. חלקי מתכת לוהטים נפלו "במקרה" לידי הפליטים. מובן שההנהלה נחלצה לעזרתם, ובסיכומו של דבר גרמה נוכחותם במפעל שיפור של מוסר העבודה.

משום קשיי שפה רציניים נאלצו לא רק הגברים, אלא גם הנשים למצוא עבודות שחורות, ורובן עובדות כעוזרות בית או ככוח-עזר בבית-החולים המקומי בעפולה. אין ספק שרמת החיים שלהם בארת ירודה. ויש לזכור שבויטנאם נמנו כל פליטי הקבוצה עם המעמד הבינוני ובהיותם סינים במוצאם נחשבו "היהודים של דרום-ויטנאם".

בתום מחצית השנה במרכז הקליטה, עברו כל הפליטים להתגורר בדירות נאות שהועמדו לרשותם בעפולה עילית, לא רחוק ממרכז הקליטה. הם העדיפו להמשיך ולגר יחד ורובע מגוריהם כונה בפי תושבי עפולה "צ'יינה טאון".

בשל משכורותיהם הירודות הם מתקשים "לגמור" את החודש. יש גם לזכור שהרגלי התזונה שלהם שונים בתכלית מאלה של הישראלי מן השורה, ואף קשה להם ליצור קשרי שפה עם החנוונים המקומיים. לשתי משפחות קרובים בצרפת ובקנדה שהשתקעו שם לפני שנים רבות, ואלה שולחים עזרה כספית. המשפחות האחרות, אף שהן אמונות על הרגלי חיסכון חמורים כמרבית הסינים שהתגוררו בויטנאם, עמלו נואשות כדי לתפקד כשורה באמצעות המשכורות המצומקות.

אסירי תודה

אין ספק שקצבאות הילדים הניתנות על יד המוסד לביטוח לאומי יכולות היו להקל את התשלומים שלהן היו זכאיות זה כבר. אנשי משרד הקליטה אישרו כי "נושא זה לא היה סגור זמן רב, ולמרות טיפולינו הוא נסחב ללא הצדקה". אם המוסד לביטוח לאומי יפעל ביתר יעילות, יש לקוות שכל המשפחות הזכאיות לאותן קצבאות אמנם יקבלו אותן.

למרות פגעי הביורוקרטיה שפקדו אותם, ככלל מרוצה קבוצת הפליטים ממצבה. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא המכתבים מלאי התשבוחות למדינה שהם משגרים לקרוביהם בחו"ל. במיוחד הם אסירי תודה למנהל מרכז הקליטה בעפולה יצחק רובין, שתמך בהם בשעותיהם הקשות ביותר, ועזר להם לפתור בעיות בתקופה הראשונה הקריטית של שהותם בארץ. יצחק רובין עצמו אומר שהיה מעדיף לעבוד עם חמשת אלפים סינים מויטנאם מאשר עם חמישים עולים חדשים ממדינה מסויימת.

הפליטים משתפים פעולה, אדיבים ומנומסים. תענוג לעבוד איתם ולהשתתף בשמחותיהם. מעולם לא צעקו "מגיע לי". עם זאת, גם הוא מדגיש כי מאוד מצער שדווקא בעניין שבו הושקעו הרבה אמצעים כספיים ורצון טוב, כמעט הכשילה הביורוקרטיה הישראלית מאמצים אלה.

מדוע הם רוצים לאמץ ילד מויטנאם?

בעיתון הארץ ב 9 בינואר 1979 התפרסמה כתבה שנשאה את הכותרת "מדוע הם רוצים לאמץ ילד מויטנאם" מאת יהודית קנולר. הימים הם הימים שלאחר מלחמת האזרחים. בתקופה שלאחר מלחמת ויטנאם נמלטו ממנה כמליון וחצי פליטים. אף מדינה עולם לא הייתה מוכנה לקלוט מספר רב כל כך של פליטים. רבים מהם שוכנו במחנות פליטים ונדדו מים אל ים בנסיון למצוא מקלט. פעיל השלום הישראלי, אייבי נתן, הזדעזע מהסיפור וקרא למדינת ישראל לשלוח סיוע ולקלוט פליטים ויטנאמים. כמו כן פנה בקריאה נרגשת מעל גלי רדיו קול השלום שלו לאזרחי מדינת ישראל וקרא להם לאמץ פליטים אל בתיהם. יהודית קנולר מספרת שהייתה היענות גדולה וזוהי כתבתה:

מדוע הם רוצים לאמץ ילד מויטנאם?
מאת: יהודית קנולר

עוד לא פסה אצלנו רוח ההתנדבות: מאות ישראלים הביעו בימים אלו נכונות לקלוט למשפחותיהם ילדים וגם מבוגרים

מי אמר שכל העם בישראל מתלונן? מי אמר שפסו אצלנו רוח ההתנדבות, שאר הרוח והרצון הטוב? עובדה, רק שידר אייבי נתן קריאה לאימוץ ילדים ויטנאמים ותוך שעות אחדות הגיעו מאות פניות לקלוט הן ילדים והן מבוגרים כחלק מהמשפחה.אמנם אייבי התאכזב מכך שהממשלה אישרה קליטת 100 פליטים בלבד, ועל כן הפסיק את הטיפול בהבאתם. אולם אלה שהביעו רצונם לאמץ ילד, יוכלו לפנות למשרד הקליטה, ונראה שרק חלק קטן מהם יוכלו לממש את רצונם.

כל אלו שכבר פנו בבקשת אימוץ ואלה שעוד יפנו, מתכוונים לכך במלוא הרצינות. מה מביא ישראלים, רובם שכירים, לאמץ ילד זר? מה דוחף אותם לקבל על עצמם טרדות וכאבי ראש? שוחחנו עם אחדים מהם.

ריטה נמש (29) ובעלה מתגוררים עם שתי בנותיהם בדירת שני חדרים בחיפה. הבעל עובד במספנות ישראל, וריטה אומרת עליו שהוא בעל טוב. בני הזוג החליטו שמוטב לטפל בפליט הזקוק לבית במקום להביא ילד חדש לעולם.

אם תקבל ריטה ילד קטן היא מקווה שתסתדר מבחינת השפה, יש לה תוכניות ללמד אותו לדבר ישר עברית. היא אומרת שהביגוד איננו מהווה בעיה, כי ממילא היא מקבלת חבילות מחו"ל. ככה אפשר להסתדר עם 6,000 ל"י נטו. רינה מוסיפה עוד שמאחר והיא עקרת בית, היא יכולה להקדיש את עצמה לחינוך הילדים, כולל הילד אותו תאמץ. למשפחת נמש אין מכונית, אך לבד מזה מובטח לכל פליט קטן בית חם עם כל הלב, כי ריטה מעידה על עצמה שהיא חיה למען המשפחה, ומוכנה לוותר על הכל ובלבד שלילדיה יהיה טוב.

השפה אינה מכשול

סטלה ובנצי פייג מתגוררים בבית פרטי באשדוד. בנצי בן ה-30 עובד במפעל ממשלתי וסטלה בת ה-25 היא עקרת בית. בני הזוג נשואים מזה ארבע שנים ועדיין לא חשבו להגדיל את המשפחה, אך עתה רוצים לאמץ ילד ויטנאמי. בעתיד, מבטיח בנצי להביא לויטנאמי שיאמת, אחים ואחיות נוספים. בנצי מודה שיש קושי לאמץ ילד מארץ זרה, אך כל אימוץ הוא קשה, הוא מדגיש. "ובעצם לגדל את הילד הפרטי שלך גם זה לא בדיוק קל". הוא מבטיח להתגבר, ולא חשוב אם זה יהיה ילד או ילדה ובלבד שהם יהיו מתחת לגיל 5.

במשפחת רבינוביץ מתל אביב מחפשים דווקא ילדה ויטנאמית בגיל הבן שלהם בן ה-13. תקווה רבינוביץ שהיא אם גם לבן גדול יותר, סבורה שהקליטה תהיה קלה יותר אם בנה יעזור לאחותו המאומצת בקשיי השפה והקליטה. לדעתה השפה אינה מכשול, רובם יודעים אנגלית, קיימים אולפנים וזה בכלל לא בעיה. אין למשפחה בעיות כלכליות וגב' רבינוביץ מדגישה שלמרות שהיא עובדת חצי יום בעסק העצמאי שלה ושל בעלה, הרי שהיא נמצאת בבית כל יום בשעה 12 כי היא מאמינה בכך שהאם צריכה להיות בבית כשהילדים חוזרים מבית הספר.

גב' רבינוביץ סיפרה כי הושפעה בעיקר מ"השבוע יומן אירועים" לאחר שראתה ביום שישי את מאות האנשים המצטופפים באוניה ומחכים שמישהו בעולם יהיה מוכן לקלוט אותם. "לראות את הילדים ממש הלב נשבר" - היא מסכמת.

בית חם

שרית ארבל בת ה-21 שמעה את הפנייה של אייבי נתן ומיד התקשרה ל"קול השלום". כבר מזמן חשבה על אימוץ ילד נזקק. למשפחת ארבל המתגוררת ברמת גן אין ילדים עדיין.בני הזוג המשפצים עתה את דירתם מתכוננים לעבור למושב בעתיד. בשלב זה הם עובדים. שרית עובדת במועצה לשווק פרי הדר ואילו בעלה הוא עצמאי.

בני הזוג מעדיפים ילד או ילדה בגיל שלוש. שרית האוהבת ילדים, עבדה בעבר בחינוך, ונפגשה הרבה בילדים ממשפחות הרוסות. מאז חלמה להוציא ילד ממוסד ולהעניק לו בית חם, אולי עתה יזדמן לה? היא מוסיפה כי הרעיון כבש את כל בני משפחתה, כולל אמה, לה שתי בנות צעירות נוספות בבית, השוקלת אף היא לאמץ ילד או ילדה ויטנאמים.

א.ד. (בת ה-33) מערד היא אם לבת בת 11 מבעלה הקודם, וחיה עם חברה לחיים. היא רצתה לאמץ ילדים נוספים אך הרבנות לא אישרה לה מכיוון שאינה נשואה כדת וכדין. א.ד. מתנגדת לחתונה, מסיבות עקרוניות. עתה היא רואה בהזדמנות לאמץ ילדים ויטנאמים, דרך להגדיל את משפחתה. מזה שבוע היא מתלבטת בינה לבין עצמה עם הרעיון, אך היא מודה כי עדיין לא שיתפה בבעיה את חברה לחיים, אם כי היא מאמינה שלא תהיה לו התנגדות.

על הקהילה הויטנאמית בישראל

ביום שלישי הקרוב, מחר, יתקיים במכללת אחווה שיעור על הקהילה הויטנאמית בישראל. כולכם מוזמנים להרצאה קצרה, במהלכה יוקרן הסרט "המסע של ואן נויין". ההרצאה תתקיים בחדר 201, בשעה 13:00, המרצה: ד"ר ניר אביאלי מאוניברסיטת באר שבע המתמחה בתרבות ויטנאם.

לפניכם הטריילר של הסרט:

*גילוי נאות: ואן נויין היא אחותי.

שמנמנ.ים מאוהבים בויטנאמית

יוסי מבלוג האוכל שמנמנ.ים חזר מטיול בברלין, בו זכה להתענג על מטעמי המטבח הויטנאמי ,במקום שנקרא מסייה וונג. הוא כותב:

המקום הוא ספין אוף מודרני על מסעדה ויאטנמית, עם עיצוב שמשתמש באלמנטים הקיטשיים המוכרים של מסעדות אסייאתיות במערכת, אבל עם קריצה. בתפריט יש רק שש מנות - מנת ספרינג רולז, סלט אטריות קר ועוד ארבעה מקרים. אך אל דאגה - בכל יום יש מספר ספיישלים שמחזקים ומעבים את התפריט, בדרך כלל מנות אורז ונודלס.

בשני הביקורים אף מנה לא היתה פספוס(!) - ספרינג רולז (או הפרשנות שלהם למנה - שרימפס מצופים בשבבי נייר אורז) מעולים וקסומים, דים סאם מטוגנים, מרקים יפהפיים שטומנים בכל לגימה טעמים חדשים ומעודנים ומנות נודלס ואורז הטובלות ברוטבים עדינים מבוססי קוקוס.

טעמי המטבח הויאטנמי מעודנים יותר מאלו של המטבחים האסייתיים שאנו מכירים בארץ (תאילנדי, הודי, פיליפיני וכו') ופחות חריפים - אבל מפתיעים יותר (רוטב קוקוס וקינמון, לדוגמא). והחלק הטוב ביותר - המחירים מפתיעים לטובה - מנות עיקריות נדיבות בפחות משמונה יורו, שהם ארבעים שקלים בלבד.

ותראו את התמונות:

לפוסט המלא לחצו כאן.

רגליים קטנות / רוני אפרתי

רוני אפרת (13), שכבר התארחה אצלנו בעבר בבלוג, שלחה לנו מפרי עטה:

רגליים קטנות

רגליים קטנות על האדמה רצות,

אורז בשפע גדל בשדות,

עם כובע קש על סירה יושבים,

יושבים, מחכים, ודגים דגים.

לבוש מסורתי, אוכל טעים,

מים שקטים ומזג אוויר נעים,

השקט, הרוגע, והשלווה,

חיים בנחת אחרי המלחמה.

נלחמנו בעצמנו, וזו הייתה טעות,

גם עם ארצות אחרות נלחמנו על שטות,

אזרנו אומץ, ונשארנו יחדיו,

ואנחנו מדינה עצמאית עכשיו.

יש לנו אומץ, וזו סיבה לגאווה,

וגם קיבלנו את כבודנו בחזרה,

אין זו אגדה ואיני משקרת,

הצלחנו לנצח ארץ אחרת.

עוד לא הכרתי אותך, אך אכיר,

אנ בטוחה שמפגשנו יהיה מסעיר,

כשאחפש את הוריי את תהיי לצדי,

אם לא אצליח,

לא נורא,

את גאוותי,

אשאר חזקה

טופ גיר: ויטנאם ספיישל

ב-2008 צילמה טופ גיר, תוכנית טלויזיה בריטית העוסקת ברכבים ובנהיגה, פרק ספיישל בויטנאם. למנחי התוכנית - ג'רמי קלארקסון, ריצ'ארד האמונד וג'יימס מאי - ניתנה משימה: להגיע מסייגון שבדרום להאלונג ביי שבצפון, סה"כ 1600 קילומטרים של דרכים משובשות, עם 15 מליון דונג ויטנאמים שניתנו להם בקופסת נעליים. השלושה מנסים לרכוש מכונית בסכום הזה על מנת לבצע את המשימה, אבל מגלים ש 15 מליון אולי נשמע כמו מספר גדול, אבל הוא לא גדול מספיק בויטנאם.

לכל הפרקים (יו-טיוב)

החוויה הויטנאמית

יוזמה חדשה של ממשלת ויטנאם לחיזוק קשריה עם התפוצות: ממשלת ויטנאם תממן משלחות צעירים מן התפוצות לויטנאם, במתכונת המזכירה את טיולי "תגלית" של הסוכנות היהודית וממשלת ישראל. במסגרת המשלחת יסיירו הויטנאמים שנולדו בחו"ל בארץ מולדת הוריהם, יכירו את המקומיים ואת אתריה, ילמדו על ההיסטוריה והגיאוגרפיה של המדינה ויצרו רשת חברתית ויטנאמית בינלאומית. הסיורים יתקיימו ככל הנראה באנגלית, היות שרוב הויקיאו שנולדו בחו"ל אינם שולטים בויטנאמית כשפת אם.

משלחת ויקיאו בינלאומית ראשונה מסוג זה תצא בקיץ הקרוב, כך על פי מידע ראשוני מהשגרירות הויטנאמית בתל אביב. לסיור הפיילוט של התוכנית יוזמנו כרגע רק שני ויטנאמים-ישראלים, שטרם נבחרו. מידע על אפשרות הצגת מועמדות למשלחת, תאריכים ועלויות נלוות יתפרסם בקרוב.

35 לנפילת סייגון ולסיום מלחמת ויטנאם

הבוסטון גלוב פרסם בשבוע שעבר סדרת תמונות לרגל ציון 35 שנה לסיום מלחמת ויטנאם. בין התמונות המפורסמות - המונים צובאים על שגרירות ארצות הברית בנסיון לקבל מקלט מדיני, צוותי טלוויזיה עטים על הילדה קים פוק רגע לאחר שנפגעה מפצצת נפלם ובגדיה נשרפו ונשרו ממנה.

לכתבה המלאה ולכל התמונות.

ד"ר טראן, הסופר-גיבור הויטנאמי הראשון?

טראן הוא הדמות הראשית של סדרת סרטי אנימציה בשם "ד"ר טראן".

בפרק הראשון של הסדרה (Here Comes Dr. Tran), שמובא לפניכם להלן, מתוודע טראן, ילד ויטנאמי צעיר המתגורר בכפר ציורי, לקול קריין המשווק אותו לצופים האמריקאים כג'יימס בונד האסייתי הבא. טראן מכחיש את היותו דוקטור, גיבור או שהרג את אמו, לשווא - הקריין ממשיך בשלו למרות מחאותיו.

הפרק הוקרן לראשונה בפסטיבל אנימציה בשנת 2003 והפך תוך זמן קצר ללהיט אינטרנטי, עם למעלה מ-3.5 מיליון צפיות ביוטיוב. זהירות - עשוי להכיל תוכן פוגעני.

לאתר הרשמי של ד"ר טראן.

האם שווה להשקיע באמנות ויטנאמית?

דנה גילרמן מכלכליסט סבורה ש"כרגע לאמנות הווייטנאמית עדיין אין שוק: עד עתה לא הוצגה במערב תערוכה בינלאומית חשובה שמציגה אמנים וייטנאמים עכשוויים, ולא נרשמה אף מכירה מסעירה", כך היא כותבת לקוראיה.

טל דנאי, מייסד ומנהל ארטלינק, קנה כמה יצירות ויטנאמיות. הוא מתראיין לכתבתה של גילרמן ואומר: "אין מספיק תשתית, אין בתי מכירות מקומיים, ואין שחקן בשוק הבינלאומי שלקח על עצמו לקדם את השוק הזה", אומר דנאי. "לוקח הרבה מאוד זמן ללמוד שוק, ואפילו אני עוד לא יודע להגיד באופן ודאי שהמחיר שאני משלם הוא מחיר נכון".

גילרמן סבורה ש"כך או כך, ההימור לא כל כך גדול. מחירי העבודות בתערוכה "פנים אל מול פנים" בגלריה מינוטאור, שבה מוצגים ציורים של חמישה אמנים וייטנאמים עכשוויים, נעים בין 2,500 ל־5,000 דולר. רחל עזרן, אוצרת התערוכה ואספנית של אמנות וייטנאמית, מאמינה בשוק הזה. לכך אפשר להוסיף את העובדה שהיא מוצגת בגלריה מסחרית במרכז תל אביב, אצל ירון לביט, אספן וסוחר, שמבין היטב באמנות ובמכירות".

לכתבה המלאה לחצו כאן.

ויטנאמים במחנה הפליטים פאלאוואן

המשתמש truonghungauto העלה תמונות שמצא ממחנה הפליטים בפאלאוואן לפליקר, אתר שיתוף תמונות. חלק מהתמונות מזוהות והן מכילות את בני משפחתו של המשתמש, אבל התמונות הקבוצתיות מכילות אנונימים ברובן: לחצו כאן לאלבום התמונות המלא. אולי אתם מזהים מישהו? אולי הוריכם או חברים של המשפחה מופיעים בתמונות?

מחנה הפליטים פאלאוואן הוא אחד מהמחנות מהם הגיע פליטים ויטנאמים לישראל. ב-1979 הגיעו משם כ-18 משפחות (55 נפשות) שנקלטו בישראל.

הזמנה לפתיחת תערוכה

הנכם מוזמנים לאירוע פתיחת התערוכה "פנים אל מול פנים" בגלריית מינוטאור (רחוב בן יהודה 100 בתל אביב), שיתקיים ביום חמישי הקרוב, ה-4 במרץ 2010 בשעה 19:00. בתערוכה יוצגו מבחר עבודות של אמנים ויטנאמים עכשוויים.

אוצרת התערוכה, הגברת ראקל עזרן, מתעניינת מזה שנים רבות באמנות ויטנאמית, אוספת יצירות ומסייעת לאמנים ויטנאמים צעירים להציג עבודותיהם ברחבי העולם.

אירוע הפתיחה יתקיים במעמד שגריר ויטנאם לישראל, מר דין סואן לו.

הנוי דרך עיניים מקומיות

סדרה תיעודית של הביביסי (BBC), ערוץ טלויזיה בריטי, מתחקה אחר הנוי ה"אמיתית" דרך עיניהם של שלוש דמויות מקומיות ידועות בויטנאם.

חלק ראשון:

חלק שני:

היכונו לשנת הנמר

כל שנה בלוח השנה הויטנאמי מיוצגת על ידי חיה. בראש השנה הקרובה (ביום שבת) יחגגו ברחבי העולם הויטנאמי את המעבר לשנת הנמר. בתרבויות אסיאתיות רבות הנמר הוא ביטוי של אומץ, כוח וייצריות. מי יתן ושנה זו תתן לנו את הכוח והאומץ להתחדש ולעשות את הנכון.

רוצים לדעת באיזה מזל נולדתם? הרשימה הבאה תסייע לכם:

עכברוש
1924 , 1936 , 1948 , 1960 , 1972 , 1984 , 1996

שור
1925 , 1937 , 1949 , 1961 , 1973 , 1985 , 1997

נמר
1926 , 1938 , 1950 , 1962 , 1974 , 1986 , 1998

ארנב
1927 , 1939 , 1951 , 1963 , 1975 , 1987 , 1999

דרקון
1928 , 1940 , 1952 , 1964 , 1976 , 1988 , 2000

נחש
1929 , 1941 , 1953 , 1965 , 1977 , 1989 , 2001

סוס
1930 , 1942 , 1954 , 1966 , 1978 , 1990 , 2002

כבשה
1931 , 1943 , 1955 , 1967 , 1979 , 1991 , 2003

קוף
1932 , 1944 , 1956 , 1968 , 1980 , 1992 , 2004

תרנגול
1933 , 1945 , 1957 , 1969 , 1981 , 1993 , 2005

כלב
1934 , 1946 , 1958 , 1970 , 1982 , 1994 , 2006

חזיר
1935 , 1947 , 1959 , 1971 , 1983 , 1995 , 2007

חג הטט מגיע

בסוף השבוע הקרוב יחגגו בויטנאם ובקהילות הויטנאמיות ברחבי העולם את חג הטט. טט הוא ראש השנה הויטנאמי, והוא מקביל במשמעויותיו לראש השנה הסיני. אני מביאה בפניכם ציטוט מן הערך על החג שהעליתי בזמנו לויקיפדיה העברית:

טט (Tết) הוא החג החשוב ביותר בלוח השנה הוייטנאמי ומציין תחילת שנה חדשה בלוח הוייטנאמי המבוסס על שנת ירח. לוח השנה הוייטנאמי מקביל ללוח השנה הסיני ונבדל ממנו בחיה אחת - שנת הארנב הסיני בלוח השנה הוייטנאמי הופך לשנת החתול, לפיכך הסינים והוייטנאמים חוגגים את חג תחילת השנה באותו יום. תאריך החג על פי לוח השנה הלועזי משתנה משנה לשנה (אך בדרך כלל מתקיים בין סוף ינואר לתחילת פברואר).

ערב טט

המשפחות הוייטנאמיות מתכוננות לחג כשבוע מראש (ולעיתים אף יותר), קונות בגדים חדשים, מכינות אוכל מסורתי ורוכשות מתנות וקישוטים לחג. כמו כן נוהגים הוייטנאמים לבקר בקברי אבות המשפחה ולהדליק קטורת לזכר המתים. בערב החג נוהגות המשפחות לקיים טקס הענקת מנחות למתים הכולל הכנת ארוחה גדולה המוקדשת לרוחות אבות המשפחה. לאחר הטקס אוכלים בני המשפחה והאורחים את הארוחה, מחלקים מתנות ודמי מזל לילדים ונהנים מהאווירה המשפחתית. דמי המזל ניתנים לילדים בתוך מעטפות כסף אדומות מסורתיות. הילדים נותנים אף הם מתנות למבוגרים: תפוז הוא מתנה סמלית מקובלת, האמורה לסמל פריון ושפע. הילדים רשאים לבזבז את דמי המזל כרצונם ורשאים אף להמר במשחקי מזל (משחקי קלפים הם פעילות חג פופולארית).

קישוטים מסורתיים

לקראת החג מתקשטים הבתים בצבעי אדום וזהב, צבעי המזל בתרבויות אסייתיות שונות, באורות צבעוניים, פרחים ובעץ הטט המסורתי. לרוב מעדיפים עצי שקדייה או עצי אפרסק, הפרוחים בעונה זו של השנה ומסמלים התחדשות, שפע ופריון. העצים מקושטים בקישוטי נייר וברכות אדומים וזהובים. מקובל כי ככל שיש יותר פירות על העץ כך יביא הדבר ליותר מזל. את עץ הטט נהוג להוציא מן הבית כעבור שבוע לאחר החג.

יום החג

היום שלאחר ערב החג הוא יום שבתון המוקדש לביקור קרובים וחברים. יום זה אמור לסמל את השנה כולה, על כן משתדלים לא לרגוז בו, לא לעבוד קשה מדי, לא ללכלך את הבית וכו'. הילדים אינם הולכים לבית הספר ביום החג וזהו יום חופשה בכל בתי הספר הוייטנאמים. האורח הראשון המבקר בבית בשנה החדשה יסמל את הברכות שיפלו על הבית במהלך השנה. הוייטנאמים משתדלים להזמין לאחר חצות ערב החג אורח שהם מעריכים את תכונותיו האישיות. אדם מוסרי, מצליח ונעים הליכות הוא האורח המועדף. על מנת למנוע בואו של אורח ראשון לא רצוי, בעל הבית החושש יצא מביתו דקה לפני חצות ויכנס לבית בעצמו דקה לאחר חצות.

תהלוכות וחגיגות

במהלך החג מתקיימות תהלוכות חג שבהן צועדים תזמורות, שחקנים המחופשים לדרקונים, רקדנים ועוד. הילדים נוהגים להדליק זיקוקי עשן ורעש. בצ'יינה טאון שבניו יורק מתקיימת מדי שנה תהלוכה צבעונית וגדולה המושכת אליה סקרנים מכל העולם.

ישו בלבוש ויטנאמי

לא רבים יודעים זאת, אבל בכנסיית הבשורה שבנצרת (המתהדרת גם בתואר הכנסיה הגדולה ביותר במזרח התיכון) תלוי פסיפס ויטנאמי בקומה העליונה של הכנסייה, מתנת הקהילה הקתולית הויטנאמית לכנסייה.

הפסיפס מציג את מדונה עומדת על כדור העולם, אוחזת בידיה את ישו התינוק, שבאצבעותיו המורמות מברך את המאמינים. שניהם עטורי הילת קדושים מוזהבת, מוקפים בעננים שמימיים. כמעט ניתן לחשוב שמדובר בעוד פסיפס מערבי של מדונה והילד, אפילו פניהם נראות מערביות למדי, אלא שבתחתית הפסיפס כיתוב ויטנאמי המוסר "המלכה האם ויטנאם" ומפת ויטנאם משובצת בגלובוס הצבעוני.

ברגע שמתוודעים לפרטים הללו, אפשר בנקל לזהות מאפיינים ויטנאמים נוספים בפסיפס. המלכה האם לבושה בשמלה הויטנאמית המסורתית אאו-יאי (Ao Dai) בצבעים כחול וירוק מבחוץ, כשהבטנה הפנימית צהובה. מתחת לחלק העליון לובשת המדונה מכנס לבן. אפילו ישו התינוק לבוש באאו-יאי אדמוני-ורדרד משלו עם צווארון סיני (שכפתור בודד סוגר אותו).

הפרט המשעשע ביותר בפסיפס מצוי בנעליה של המדונה. אם תיטיבו להביט - תוכלו לראות שהמלכה האם נועלת... כפכפים!

ויטנאם: הִגַּעְתְּ לגיל 14? זה הזמן לגלח את הגבות

אסתל ויוסי טסטסה, ידיעות אחרונות (טבע הדברים): כל בת משבט הזאו האדום צריכה לגלח פרט לשיער שמעל עיניה, גם את השיער שבקדמת ראשה בהגיעה לגיל הנעורים - שלב שבו היא גם מתחילה לעזור במלאכת הבישול בבית. ביקור בשבט אחד מני רבים, שלו פולקלור יחיד ומיוחד. חלק שני ואחרון

שבט המונג השחור בצפון וייאטנם נחשב לגדול מבין שבטי אזור סא-פא. בני השבט גרים בבתי עץ ורובם עובדים בשדות האורז. עם סלילת הכבישים ופתיחת האזור לתיירות עברו חלקם, בעיקר הנשים, לעבוד בהדרכת תיירים, במכירת מוצרים אותנטיים ובאירוח בבתים. נפתחו גם מסעדות ובתי קפה המציעים מאכלים אותנטיים.

בני המונג השחור (כמו שאר השבטים) לובשים בגדים שהם אורגים ותופרים בעצמם. הבדים נצבעים באינדיגו כהה, ולאחר מכן הנשים רוקמות עליהם דוגמאות צבעוניות. עקב הצביעה הידנית צבועות כפות ידיהן וציפורניהן של נשות המונג השחור באינדיגו.

הנשים עונדות עגילים מגיל צעיר. ככל שחולפות השנים משקלם של העגילים גדל וכן מספרם. קל להבחין בנערה צעירה שלאוזניה עגיל קטן ובאישה בוגרת שלאוזניה שלושה-ארבעה עגילים כבדים, מה שמביא להתארכות התנוך באופן בולט במיוחד.

לשבט יש שמאן שאליו פונים לייעוץ ולטיפול רפואי, והוא בודק ומחליט אם הבעיה קשורה לרוחות או לגוף ונותן את הטיפול המתאים. כאשר הטיפול עוזר, חוזרים לשמאן כדי להודות לו ומעניקים לו מתנות. ברכות השמאן נכתבות על דפים לבנים ואדומים כדי לגרש את הרוחות הרעות. לאחר הטיפול שורפים את הדפים. במקרים מסוימים השמאן מחליט שהמשפחה צריכה הגנה מיוחדת, והוא כותב ברכות שהמשפחה תולה סביב הכניסה לבית. מטרת ברכות אלה היא להרחיק רוחות רעות ואורחים שמחשבות רעות בלבם.

בעבר התקיימו נישואים רק בתוך אותו השבט, אך ב-15 השנים האחרונות מתקיימים גם נישואים בין-שבטיים. החברה היא בעיקרה מונוגמית, למעט מקרים בודדים של פוליגמיה. החתונה נערכת על ידי המנהיג הראשי, ויש צורך ברישיון. מקרי גירושין אינם שכיחים, אך כאשר האישה רוצה להיפרד מבעלה על משפחתה להחזיר את המוהר למשפחת החתן. אם זוג נפגש באקראי ומתאהב, הקשר נשמר בסתר מפני המשפחות מחשש לאלימות כלפי האישה.

לקריאת הכתבה במלואה לחצו כאן

צפון ויטנאם: מסע מרתק בין שבטים ססגוניים

אסתל ויוסי טסטסה, ידיעות אחרונות (טבע הדברים): המונג השחור, הזאי הירוק, הזאו האדום ופרח המונג הם לא שמות של צמחים אלא של כמה מ-54 השבטים בעלי מראה, מנהגים ואורח חיים שונים אלה מאלה שבדרום-מזרח אסיה. חלק ראשון

"ידעתי שאני עלולה לשלם על מעשיי בחיי" אמרה צ'או, "אבל החיים שחייתי ב-22 שנותיי הראשונות היו בלתי נסבלים. נולדתי לשבט המונג השחור, וכבר בגיל צעיר מאוד עבדתי בטרסות האורז שאתם רואים מולכם. קמתי בכל בוקר בשעה 4:30, דאגתי לענייני הבית, לניקיון, לבישולים ולתפירת בגדים. בשעה 7 בבוקר כבר יצאתי לעבוד בשדות. כך היה גם בחורפים קשים כשמזג האוויר היה קר וכל הגוף כאב לי. ללימודים מסודרים מעולם לא זכיתי. זו הייתה מציאות חיי עד שהתחתנתי.

"תשאלו אותי איך התחתנתי, או יותר נכון חיתנו אותי? יום אחד, כאשר הייתי בערך בת 16, הלכתי ברחובות סא-פא בניסיון ללמוד אנגלית מתיירים, כי שום השכלה אחרת לא הייתה לי. בעלי לעתיד הבחין בי צועדת ברחוב, ולפי המראה שלי הוא ידע שאני בת שבט המונג השחור. מבלי שאמר לי מילה הוא פנה להוריי ואמר להם שברצונו לשאת אותי לאישה. הוריי ביררו עליו מעט פרטים ואחר כך פגשו את הוריו וסיכמו את כל הפרטים מאחורי גבי.

"הידיעה על החתונה באה לי בהפתעה גמורה. הורי בעלי שילמו בעבורי מוהר שכלל חזיר שמשקלו 100 ק"ג, 20 ליטר של יין אורז ו-30 ק"ג אורז משובח המשמש להכנת עוגות מיוחדות שמביאים למשפחת הכלה. בנוסף קיבלה משפחתי עשרה מיליון דונג, שהם כ-500 דולר, סכום עצום במונחים מקומיים. מיד לאחר החתונה עזבתי את בית הוריי ועברתי לגור עם משפחה זרה שלא הכרתי קודם. המשפחה הזאת שילמה עבורי לא מעט כסף ונתנה לא מעט רכוש, ובכך הפכתי אני להיות רכושה".

להמשך הכתבה לחצו כאן